ביאור שטיינזלץ על שבועות מ״ט

1 לכל כלומר, על ידי כל שבועה מדברי סופרים מגלגלין על הנשבע כל שבועה אחרת, חוץ משכיר שאין מגלגלין שבועה, משום שעיקר שבועתו אינה אלא מפני תקנה. רב חסדא אמר: לכל המחוייב שבועה אין מקילין, אלא מגלגלים עליהם שבועה, חוץ משכיר שמקילין עליו. ושואלים: כיון שמסקנת דבריהם היא אותה מסקנה, מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, בין רב הונא ורב חסדא? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל: לפתוח לו אם לא דרש התובע שיגלגלו שבועה, האם יציעו לו בית דין לגלגל או לא?

2 א שנינו במשנה: והשביעית משמטת לא רק את החוב אלא גם את השבועה. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר רב גידל אמר רב, שאמר קרא הכתוב: "וזה דבר השמטה" דברים טו, ב, לומר: ואפילו דיבור משמטת כלומר, אפילו דיבור כגון שבועה, גם כן משמטת השמיטה.

4 א משנה ארבעה סוגי שומרין הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר שומר בשכר והשוכר.

5 וכללם: שומר חנם — נשבע על הכל, שנשבע על שלא פשע, ונפטר בשבועה זו מכל האשמות נגנב, אבד וכו'. והשואל — משלם את הכל, שבכל מקרה צריך להחזיר מה ששאל, בין בגניבה ובין באונס.

6 נושא שכר והשוכר — נשבעין כאשר הם טוענים שאירע לדבר אונס על השבורה או על השבויה ועל המתה ונפטרים, ומשלמין את האבדה ואת הגניבה.

7 ב ופרטי הדינים. אמר לשומר חנם: "היכן שורי"? אמר לו השומר: "מת", ומה שבאמת היה הוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו השומר: "נשבר", והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: "נשבה", והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. או אמר לו: "נגנב", והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. או אמר לו: "אבד", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. על כל אלה, אם אמר לו בעל השור: "משביעך אני" ואמר: "אמן" למרות שנשבע לשקר, בכל זאת פטור מקרבן אשם על השבועה, משום שבכל אחד מן המקרים הללו לא נפטר מחיוב תשלום על ידי שבועתו.

8 וכן אם אמר לו לשומר חינם: "היכן שורי"? ואמר לו השומר: "איני יודע מה אתה סח", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד, ואמר לו: "משביעך אני" ואמר השומר "אמן" — פטור, שהרי אינו חייב לשלם באף אחד מן המקרים הללו.

9 ג אמר לו: "היכן שורי"? אמר לו "אבד". "משביעך אני", ואמר השומר: "אמן", והעדים מעידים אותו שאכלו — הרי זה משלם למפקיד את הקרן, את מחיר השור, שהרי נטלו לעצמו. אבל אם הודה מעצמו לאחר שנשבע, ששיקר, בלא עדים — משלם כמו כל מי שנשבע שבועת הפקדון לשקר, קרן וחומש לבעלים, ומביא קרבן אשם לכפרה.

10 במקרה דומה, שאמר לו: "היכן שורי"? ואמר לו השומר: "נגנב". אמר לו בעל השור: "משביעך אני", ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו — משלם השומר תשלומי כפל, ואם הודה מעצמו — משלם קרן וחומש ואשם.

11 ד אמר לאחד בשוק, שאיננו שומר: "היכן שורי שגנבת"? והוא אומר: "לא גנבתי", והעדים מעידים אותו שגנבו — הרי הוא משלם תשלומי כפל כדין המפורש בגנב. אם טבח האיש ומכר את הבהמה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ראה הנאשם עדים שממשמשין ובאין להעיד כנגדו, ואמר: "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי" — אינו משלם אלא קרן, שהרי הודה מעצמו.

12 ה אם אמר בעל הבית לשואל: "היכן שורי", אמר לו:

13 "מת", והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: "נשבר השור", והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: "נשבה השור", והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. או אמר לו: "נגנב", והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. או אמר לו: "אבד", והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב, בכל אלה, אם אמר בעל השור: "משביעך אני", ואמר: "אמן" — פטור מקרבן על השבועה, שהרי בין כה וכה היה צריך לשלם, והשבועה לא פטרה אותו.

14 אבל אם אמר לו: "היכן שורי"? אמר לו: "איני יודע מה אתה סח", והוא שמת השור, או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד, אמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן" — חייב בקרבן על שבועה זו, שהרי רצה לפטור את עצמו מתשלום.

15 אמר לנושא שכר או לשוכר: "היכן שורי"? אמר לו השוכר: "מת", והוא שנשבר או נשבה. וכן אם אמר לו: "נשבר", והוא על פי האמת מת או נשבה. או אמר לו: "נשבה", והוא שמת או נשבר. או אמר לו: "נגנב" — והוא שאבד. וכן במקרה שאמר לו: "אבד" — והוא שנגנב. בכל אלו, אם אמר לו: "משביעך אני", ואמר השומר: "אמן" — פטור מקרבן על השבועה, משום שאיננו משנה את דינו על ידי השבועה, שבין לפי האמת ובין לפי דבריו פטור הוא.

16 אבל אם אמר השומר: "מת" או "נשבר" או "נשבה", ומה שקרה הוא שנגנב או אבד, אמר בעל השור "משביעך אני" ואמר השומר "אמן" — חייב, שהרי רצה לפטור את עצמו בטענת אונס שלא כדין. ומצד אחר, אם אמר השומר: "אבד" או "נגנב", והוא שמת או נשבר או נשבה, "משביעך אני", ואמר: "אמן" — פטור, שהרי חייב עצמו בממון שלא היה חייב לשלמו.

17 זה הכלל: כל שומר הנשבע לשקר, ובשבועתו משנה מדבר חובה לשלמו לדבר אחר שחובה עליו, וכן משנה מפטור לפטור או מפטור לחובה — בכל המקרים הללו פטור מהחיוב על השבועה. אבל כל מי שנשבע לשקר ומשנה מחובה לפטור — חייב. זה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו — חייב, להחמיר על עצמו — פטור.

18 א גמרא ומבררים: מאן תנא מי הוא התנא ששנה שיש ארבעה שומרין? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר' מאיר היא. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מי איכא וכי יש תנא דלית ליה שאין לו ארבעה שומרין, שאתה שואל מי שנה משנה זו? אמר ליה לו: הכי קאמינא לך כך אני אומר לך, מאן מיהו התנא שאמר: שוכר כנושא שכר דמי נחשב? ועל כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר' מאיר היא. ותוהים: והא והרי ר' מאיר איפכא שמעינן ליה

19 ההיפך שמענו אותו אומר! דתנן ששנינו במשנה: שוכר כיצד משלם? ר' מאיר אומר: כשומר חנם, ר' יהודה אומר: כנושא שכר! ומשיבים: רבה בר אבוה איפכא תני להיפך היה שונה, שר' מאיר אומר שדינו כשומר שכר, ולכן אמר שמשנתנו כשיטתו.

20 ושואלים לעצם הענין: וכי הני אלה ארבעה הוו הם? הלא שלשה הוו הם, שהרי אין הבדל בהלכה בין נושא שכר ושוכר! אמר רב נחמן בר יצחק: ארבעה שומרין מבחינת האופן שבו קיבלו את הדבר לשמירה, אבל דיניהן מבחינת ההלכה הם שלשה.

21 ב שנינו במשנה: אמר לשומר חנם כו'. היכן שורי כו'. אמר לאחד בשוק כו'. אמר לשומר כו'. היכן שורי? אמר לו איני יודע מה אתה סח כו'. ומסקנת הדברים היא שאלו שאינם מקילים על עצמם בשבועתם — פטורים, למרות שנשבעו לשקר. אמר רב: וכולן כל אלה אמנם פטורין משבועת שומרין, אבל חייבין משום שבועת ביטוי, שהרי שמכל מקום נשבעו לשקר. ושמואל אמר: אף פטורין משום שבועת ביטוי.

22 ושואלים: במאי קמפלגי במה, באיזה עיקרון הם חלוקים? שמואל סבר: שבועה זו ליתא איננה בלהבא שאינו יכול להישבע בדבר זה בלהבא שימות, או ייגנב, או יאבד וכיוצא בזה, וכל שבועה שאינו יכול להישבע להבא, לדעת שמואל אין בה משום שבועת ביטוי. ורב סבר: איתיה ישנו בלאו והן הרי יכול להישבע עליה גם ב"לאו" בלשון שלילה "שלא נגנב" וכו' וגם ב"הן" "נגנב" וכו', ובשבועה כזאת מתחייב משום שבועת ביטוי.

23 ושואלים: והא איפליגו והרי נחלקו בה בשאלה זו חדא זימנא פעם אחת! דאתמר שנאמר: אם אמר: "שבועה שזרק פלוני צרור לים", או: "שבועה שלא זרק" — רב אמר: חייב משום שבועת ביטוי אם היה זה שקר, ושמואל אמר: פטור. רב אמר חייב משום דאיתא שישנה בלאו והן, וכל דבר שישנו בלאו והן חייבים עליו. ושמואל אמר פטור משום דליתא שאינה קיימת בדבר שיהיה להבא, שהרי אדם אינו יכול להישבע על מה שיעשה או לא יעשה אדם אחר!

24 ומשיבים: צריכא נצרכה המחלוקת להיאמר גם במקרה זה, דאי אשמעינן בהא שאם היה משמיע לנו בזו ב"שבועה שזרק פלוני", היינו אומרים: בהא קאמר בזו אמר רב שהוא חייב, משום דמנפשיה קמישתבע שמעצמו הוא נשבע לשקר, אבל בהך דבי דינא משבעי ליה בזו שבמשנתנו, שבית דין משביעים אותו — אימא מודי ליה אמור שמודה לו לשמואל, כדברי ר' אמי, שאמר ר' אמי: כל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי. ולהיפך,

25 אי איתמר בהא אם היה נאמר רק בזו שבמשנתנו, היינו אומרים: בהא קאמר בזו אמר שמואל שפטור, כדברי ר' אמי, אבל בהך אימא מודה ליה בזו אמור שמודה לו לרב שחייב, על כן צריכא צריכה ההלכה להיאמר בשני המקרים.

26 ומביאים, גופא גופה של אותה הלכה, אמר ר' אמי: כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין בה משום שבועת ביטוי, שנאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" ויקרא ה, ד, כלומר מעצמו, וכיצד מובן דבר זה מן הכתוב? כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: הביטוי "כי" משתמש כלומר, יש לו משמעות בתורה בארבע לשונות: אי אם, דלמא שמא, אלא, דהא שהרי. וכאן המשמעות שלה היא "אם", כלומר, אם אדם נשבע מעצמו, אבל לא כשבית דין משביעים אותו.

27 ר' אלעזר אומר: כולן השנויים במשנתנו שפטור — פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי, חוץ מ"איני יודע מה אתה סח" שאומר השואל, או טענת גניבה ואבידה של נושא שכר ושבשוכר — שהוא חייב בהם משום שבועת שומרים, ומדוע? שהרי כפרו ממון, שרצה לפטור עצמו מתשלום. והוא כדעת רב.